אליאל בן יהודה

אליאל בן אסתר ואריה, נולד ביום כ”ג בסיוון תשמ”ב (14.6.1982) בכפר תבור. אח לרותם וגיל-עד, ילד אמצעי , שריכז סביבו תמיד אור ואהבה. כבן למושבה כפר תבור למד והתחנך בבית-הספר היסודי ובחטיבת הביניים “כדורי”. את לימודיו התיכוניים עשה בבית –הספר התיכון “אורט” בעפולה.

מהרגע הראשון שנשם אליאל את נשימותיו הראשונות בביתו שבכפר הוא הוטען באהבה גדולה לארץ ישראל וחונך לכיבוד הזולת ולאהבה ונתינה למולדת.מילדותו שמע סיפורים על דודו יוסי אליאל, שנפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982. בדיעבד, כשבגר, סיפר שהסיפורים גרמו לו ללכת בדרך שבחר בה בשירותו הצבאי –סיירת “גולני”.

במהלך כל שנות ילדותו ונערותו היה אליאל פעיל בכל דבר הגלוי והנסתר מהעין.ארגן טיולים לילדי המועצה, בשבתות יצא לטיולי אופנים עם גיל-עד וחבריו, התאמן בספורט והיה חבר בקבוצת הכדורגל של הכפר. בכל מקום שאליו הסתכלת ראית את אליאל- עוזר, מצחיק, מתעניין…

במחצית חודש נובמבר 2000 התגייס אליאל לצה”ל ועבר את הגיבוש לסיירת “גולני” מיד לאחר שסיים את המסלול בסיירת וקיבל את הסיכה המיוחלת יצא לקורס קצינים. משסיים את הקורס ביקש להגיע כקצין לאחד הגדודים של חטיבת “גולני”. שם, טען, מתבצעת העבודה הקשה והחשובה עבור קצין – עיצוב דמותו של החייל והפיכתו לחייל ואזרח נאמן ותורם לחברה שסביבו.

אליאל קיבל את תפקיד מפקד מחלקת סיור בגדוד 12. הוא אהב את חייליו בנפשו והתייחס אליהם כאל ילדיו. לאחר ששירת זמן מה בתפקיד זה התבקש לעבור ולשמש מפקד צוות ב,עורב גולני”. בהמשך קודם לשמש כסגן מפקד פלוגת העורב.

אליאל אהב את תפקידו בצבא, ראה בו שליחות וניסה בכל מאודו להחדיר בחייליו את ערכי אהבת המולדת שבהם האמין.

על אף השירות המשמעותי שלו ורצון מפקדיו שימשיך בצבא, החליט להשתחרר. תכניותיו לשנים הבאות היו רבות מגוונות אך בראשן חלום אחד גדול – לטוס לטיול גדול בדרום אמריקה. ביוני 2005 ארז תיק  לא גדול, אמר שלום קצר לכולם והבטיח שהוא חוזר בתוך כמה חודשים אחרי שיאסוף כמה חוויות נפלאות בדרך. הטיול היה מדהים… אליאל החל את טיולו במרכז אמריקה ועבר לדרום אמריקה. אל בוליביה שאהב במיוחד בשל יופייה הבתולי, ההרים הירוקים והלגונות הכחולות, חזר שנית בסוף הטיול. את רוב הטיול עבר עם חברו מהצוות, מתניה.

השניים הפכו ל”שם דבר” בעקבות המרחקים העצומים שגמעו ברגל, עם תיק גדול על הגב.

בעיר אושוויה שבדרום ארגנטינה הכיר אליאל את ניצן. בין השניים פרחה אהבה גדולה והם הפכו לזוג. את סוף הטיול בבוליביה ופרו עשו יחד וחזרו לארץ, היישר לזרועות המשפחה ולחגיגת הנישואין של אחותו – רותם.

מלחמת לבנון השנייה תפסה את אליאל בעיצומה של תקופה יפה. שעות רבות בילה עם משפחתו ועם חבריו מהילדות ומהצבא, טייל בקביעות בארץ עם ניצן ובציפייה גדולה חיכה ללידה של רותם, שהודיעה כי היא מצפה לבת.

שבועיים לאחר שפרצה המלחמה, ביום 29.7.2006, נקרא אליאל למילואים. הוא שובץ בגדוד 7002 של חטיבת “כרמלי” בתפקידו המקורי כמפקד מחלקת סיור.הבסיס שממנו יצאו וחזרו לאחר כל פעילות שכן בבית- ספר בעיר שלומי, שנעזבה כמעט לחלוטין על יד תושביה, בעקבות הטילים הרבים שנפלו בה. בכל שיחת טלפון והודעה ששלח שידר קור רוח, ביטחון בעצמו ובפלוגה וחזר על כך ש”אין מה לדאוג…” – הוא כבר חוזר הביתה. כשכבר נראה היה שיש תקוה, שהמלחמה אמנם עומדת להסתיים ושהושג הסדר להפסקת אש עם החיזבאללה, קטע טיל נ”ט אחד חיים שלמים.

ביום ראשון, י”ט באב תשס,ו (13.8.2006), יומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה, יצא אליאל לפעולה שממנה לא חזר. המשימה הייתה משימה שגרתית, באזור הכפר עיתה א-שעב. הוא וחייליו נשלחו להביא אספקה למחלקה ששהתה מספר ימים בשטח. עוד בזמן ההתארגנות, נשמע קול פיצוץ של פגיעת טיל מגבעה קרובה וקולם של נפגעים ממחלקת “גיל”. אליאל ומחלקתו מיהרו למקום הנפילה והחלו בפינוי הפצועים לכיוון נקודת פינוי הנפגעים שהגדיר סגן מפקד הפלוגה. בעת שאליאל וסמל המחלקה רב-סמל אלעד רם, העבירו את אחד הנפגעים לנקודת הפינוי, פגע טיל נוסף במקום שבו עמדו. אליאל ואלעד נהרגו שניהם במקום.

בחייו ובמותו שימש אליאל סמל ומופת לחברות, ערכיות וגבורה. חסרונו, אובדנו,מורגש בכל פינה ואצל כל אדם שחייו הצטלבו באלו שלו.

אליאל בן עשרים וארבע במותו. הוא נטמן בבית העלמין שבכפר תבור בסמוך לדודו, יוסי אליאל. הותיר הורים, אח אחות וחברה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרך.

על קיברו נחקקו מילות השיר “יש פרחים שעד אין סוף נשארים במנגינה…”.

אוהביו של אליאל הקימו לזכרו אתר אינטרנט שכתובתו-http://www.eliel74.com. באתר מובאים סיפור חייו, רשימות לזכרו שכתבו בני משפחה וחברים, גלריית תמונות, סרטוני וידאו, קטעי עיתונות ועוד.

כתבה ניצן חברתו: ” אהוב שלי. לא יודעת אם לכתוב לך או עליך, הכול עדיין כל כך מבולבל לי בראש… אתה קרוב כל כך, כמעט מרגישה אותך, כמעט שומעת, עדיין זוכרת את קולך מדבר אליי. את היד מחבקת, נשיקה קטנה… פשוט לא רוצה לעזוב אותך עדיין, להאמין שהיה לי את החלום וכעת נותר רק שברו… את בית הקברות הזה הקפנו הרבה פעמים בצעידות שלנו בערבים. שומרים על כושר, ובעצם תוך כדי כותבים את המתכון שלנו לחיים – חיים של פשטות, רוך שותפות חיים… הלוואי שיכולתי לשמור עליך טוב יותר, על המדינה הזאת והעולם הזה שזקוקים לאנשים כמוך כל כך ובלי להבין גם הורגים אותם מהר מדי. כל כך חיכיתי לך והמלחמה הסתיימה אז אני לא מבינה למה רק אתה  לא חוזר”.

כתבה תמי אליאל: ” נולדת בחודש סיוון – חודש של נתינה והענקה, חודש של מתן תורה, חודש של קדושה וטהרה, תום ושמחה, סימן להתחלה ובראשית. נהרגת על הגנת המולדת שכה אהבת, בחודש אב. חודש של חום ויובש. חודש שחציו פורענות וחציו שמחה… הירוק נהיה צהוב, מתייבש ומתכנס בתוכו. כאילו קמל, כמו רוצה לנוח, כמו רוצה לחזור הביתה, לאדמה. סימן לסוף… כוחות לבנון הנוראים נשפו בלידתך וצמרות עצי ארזי הלבנון כופפו קומתם במותך… גדלת ופרחת, נשמת את האדמה, אהבת לנשום את אוויר הפסגות, הערצת את גרגרי האבק של ארצנו האהובה. אהבת את החיים, לנסות ללמוד ולהתנסות בכל הזדמנות אפשרית.תמיד חיפשת לתת ולתרום, לעשות מעבר ולהשקיע, מהדרכה בתנועה, משחק  כדורגל, רכיבה על אופניים ועזרה בכל דבר עם לב ענק וחיוך משמעותי. מלא חום ואהבה. בכל מקום ובכל זמן. תמיד קרנו ממך הביטחון והשמחה. תמיד זרח ממך האור, האור של הנתינה והאהבה. אורה של האדמה, אורה של הארץ הזאת שעליה נתת את גופך החסון ונשמתך הזכה… דם חבריך הפצועים ניגר על ידיך שעה שחילצת אותם תחת אש, בגופך החסון גוננת עליהם להביאם למחסה.

… החיוך שלך אליאל יישאר בנו לנצח, מוטבע בשמים של אש צופה אל הבית, אל הכפר אל ההר, אל האדמה הבוכייה שמסרבת להאמין…..”.

כתבה חן אליאל: ” איזה בחור! היית הדוגמא, מושא להערצה, דמות למודל ולחיקוי… מלא באהבת אדם, אהבת חינם, ידיעת הארץ, נתינה, עשייה, ניצול כל רגע עד תום… אתה חוזר לאדמה הקדושה שעליה נאבקת קשות, נלחמת, טיילת, חווית, הובלת… אל האדמה הזו אנחנו נחזור כנאחזים באילן גבוה, ויורדים לאט לאט לשורשים. ….. חבר טוב, אוזן קשבת, אדם דגול, הלכת לעולמים, עולמי עד ולעולם תהיה חרוט בליבי, אוהבת אותך אהבת אמת”.

כתב מתניה: ” והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע.בזמן עבר…/ זיכרון שלנו. אני ואתה בשיט מקסים בקצה העולם / או שיחות אל תוך הלילה באוהל מושלג על גג העולם / זיכרון של קצין גאה ומחויך שמגן על המדינה / מדינה שלמענה הוא הלך למלחמה / זיכרון של שלושה חברים מטפסים על הרים / ששלוש שנים לפני כן היינו כך בדיוק מסכמים / והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. / לו רק יכולתי להחזיר את הזמן… / זיכרון של חייל מסתער על הרים עם  R.P.G / ובטירונות עוגות רק אמא שלו יכולה להביא / זיכרון של חבר ”אח שלי” שתמיד יהיה לצדי / לא משנה איזו צרה יביא עליי גורלי / זיכרון של אדם שאהבת הארץ הייתה בעורקיו / שבכל רגע פנוי מימש אותה בהליכה בשביליה / זיכרון צרוב של חיוך מלא עם שיניים צחורות / שלא משנה מה יקרה, מבחינתו העולם יכול לחכות / זיכרון שילך אתי לעולם / והתמונות חוזרות. ואני בזמן נוסע. לו רק יכולתי להחזיר את הזמן…”.

כתב אור: ” …. זכיתי ללמוד ממך צניעות מהי, ערכים  מהם, נחישות וטוב לב. ….. היית חדור מוטיבציה ונראה ששום דבר לא יצליח לחצוץ בינך לבין כל מטרה שהצבת, ואכן כך היה. ….. אתה מסוג האנשים שנולדו להוביל ולא היה ספק שתהפוך לקצין, ולא סתם קצין אלא קצין סוחף. אחד שילכו אחריו באש ובמים. ….. לכל מקום שאני אלך אתה תלווה אותי ואת כולנו, חבריך לצוות. אתה תהיה לנו תמרור, תזכורת של האנשים שאנחנו שואפים להיות ושאתה היית”.

כתב אייל: ” …. הדוד של הצוות, זה שמבוגר מכולנו בהרבה, כאילו כבר חווה את המסלול בעבר ויודע במדויק את הפרופורציות הנכונות לדברים שקורים במהלך הדרך. …. גם ברגעיך האחרונים היית כזה: רגוע, שליו ושקול כמי שיודע הרבה יותר ממה שנדמה לכולם. והאמת, זה פשוט משתקף מפניך. אליאל, לא נותר לי אלא להודות לך על הכול : על התקופה ביחד, החוויות, הזיכרונות, על מה שלמדתי ממך ….. תודה “.

כתב ליברמן: “… מה שייחד אותך הוא החיוך שלך, צמד חמד שקשה היה למצוא בנפרד…. פשוט בחור שכיף ושמח לו כל כך …האמנת במה שעשית ולא היה לך שום ספק בכל החלטה שקיבלת, כמו אותה החלטה גורלית לצאת לחילוץ הכוח שנפגע. אני בטוח שגם אם היית יודע מראש את התוצאות הקשות, לא היית משנה את החלטתך…. אתה שאהבת כל כך את החיים וידעת איך להוציא כיף מכל דבר, לא משנה מה הוא היה. היית אנציקלופדיה שלנו לענייני סיירת “גולני”. ידעת פשוט הכול, בקי בכל שלב ושלב במסלול. …. אליאל, אתה דוגמא ומופת ללוחם בסיירת “גולני” ובכלל… אתה נמר, נמר מעופף ….”.

כתב שי פרץ: ” כשאני חושב על אליאל, קופץ לנגד עיניי דיוקן פניו כשעל שפתיו החיוך התמידי שכל כך אפיין אותו ושלא מש משפתיו. חיוך שהקרין עוצמה פנימית גם ברגעי קושי ולחץ. הייתה באליאל את היכולת לעזור ולתת מעצמו הרבה, מבלי לצפות לתמורה…. תכונה נוספת שאפיינה את אליאל במיוחד, והייתה בולטת מאוד במהלך המסלול,הייתה אהבת העם והארץ שנבעה מחיבור לאדמה ומהאמונה שתמימה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. אליאל הקפיד תמיד ללכת לאור עקרונותיו גם אם זה לא היה נוח. תכונות אלו עשו את אליאל לחייל טוב מאוד, למפקד מוערך, ומעל לכול,לחבר משכמו ומעלה”.

כתב רן אבני: ” עוד לא ראיתי אף אחד כמוך! צנוע, ספורטאי חזק, מלא בביטחון עצמי, חוש צדק, שמחת חיים, ובבגרות שאין לאף אחד בגילך. מדבר ללא שמץ של התנשאות עם כל אדם באשר הוא אדם. לב רחב ונשמה טובה שהתאחדו עם שכל ישר והרבה הרבה אומץ לב, ונוצרת אתה!”.

כתב אביעד: ” …. קשה לחשוב עליך בלי החיוך שהיה כל הזמן על הפנים שלך, אהבת לחיות ואהבת את החיים… ידעת למלא את החיים שלך בצורה הטובה ביותר, החל מהדברים הקטנים של היום- יום, שמחת החיים ואופטימיות ועד למחשבות הגדולות והלבטים אם זה בצבא ואם זה בחיים האזרחיים… אהבת את הארץ הזאת בצורה מוחלטת… ההיסטוריה שלנו רצופה בגיבורים שלחמו על הזכות שלנו לחיות בארץ. הרבה עשו את זה משום שנקלעו לסיטואציה הזאת אולם את התנדבת להיות שם. … היית סמל לגבורה יהודית עוד הרבה לפני שנפלת. החיים שלך נגדעו אבל את  הדרך שחיית את החיים שלך אני אקח אתי להמשך כל חיי”.

לזכרו של אליאל נערך ביוני 2007 יום ספורט אתגרי בפארק המעיין שבכפר תבור.

בי’ כ”ז באלול התשס”ז 10 בספטמבר 2007, אליאל קיבל צל”ש מטעם מפקד פיקוד צפון.

על שהראה דבקות במשימה, אחריות, דוגמא אישית ורעות.

וכך נכתב: אליאל בן יהודה ז”ל פעל כמפקד מחלקת הסיור בפלוגה המסייעת בגדוד של “עוצבת כרמלי” במלחמת לבנון השנייה.

בתאריך י”ט באב התשס”ו (13 באוגוסט 2006) התמקמה מחלקת הסיור בפיקודו של אליאל ז”ל ממזרח לג’בל אבו –טוויל כדי להגן על כוחות שתקפו בתי כפרים שמהם נורו מטחי ירי. בעת חילופי אש בין כוחות צה”ל לחיזבאללה נורה טיל נ”ט לעבר אחת העמדות וכתוצאה מכך נפגעו מספר לוחמים. אליאל ז”ל פעל בראש הכוח לחילוץ הנפגעים כשהם חשופים מול פני האויב. לאחר כמה דקות פגע טיל נ”ט נוסף במבנה שאליו פונו הפצועים. בעת חילוץ הפצועים לאחור נהרג אליאל ז”ל.

סרן (מיל’) בן יהודה אליאל ז”ל הראה במעשיו רוח לחימה, מנהיגות ואומץ לב עד חירוף נפש.

על החתום גדי אייזנקוט אלוף מפקד פיקוד צפון.

י”ט באב תשס”ז

אליאל!

היום לפני שנה בדיוק היית בעיצומה של משימה צבאית קרבית.

דומה לרבות מהמשימות אותן הובלת בלחימה במחבלים ביהודה ובשומרון ובחבל עזה.

עתיר ניסיון קרבי, מוביל מנהיג ובעיקר אדם.

אלא שהפעם הייתה זו משימה קצת שונה מאלה שחווית כשהיית מפקד וקצין בחטיבת גולני.

שונה משום שהפעם נדרשת להוביל אנשים אל הקרב שלא אתה הכנת ואימנת, שונה משום שכבר בחרת דרך אחרת לחייך ושונה משום היקפה, עוצמתה ומרכבתה.

כמפקד בסיס האימונים של חטיבת גולני נחשפתי לשמך המיוחד עת נבחרת מבין רבים לקבוצת העילית של חטיבת גולני. תואר שלבטח לא היית אוהב לשמוע. כבר בצעדייך הראשונים כחייל לוחם התבלטת כאדם מיוחד.

אליאל אדם-מפקד-מנהיג.

אדם על שום שהטית אוזן קשבת לחברך ולחיילך, על שום שראית לנגד עיניך רק את הזולת ועל שום שנתת מעצמך מבלי לחשוב על עצמך.

מפקד על שום שהפגנת רצינות מקצוענות בכל משימה שנטלת על עצמך, על שום היותך ראשון נוכח פני אויב ועל שום האמון שרכשו לך פקודייך והאמונה אותה נטעת בכל הסובבים אותך.

מנהיג על שום שסחפת אנשים שזה עתה הכרת, מנהיג על שום שחייליך הצעירים מגולני ואלה הוותיקים מכרמלי חשים תחושת יתמות עם לכתך ומנהיג על שום שעשית הכול מתוך שליחות טהורה של אהבת העם והארץ.

אני זוכר איך הגעת אלי לראיון שיבוץ בחטיבת כרמלי. הגעת עם חיוך רחב, התיישבת, מיד שאלתי ” למה לא נשארת?” סיפרת לי שקיבלת החלטה קשה לפתוח בפרק חדש בחיים.

אני מצידי שמחתי לראות אותך אצלי בחטיבה אך באותה מידה הצטערתי על כך שאינך ממשיך אל המובן לאליו – להיות מפקד פלוגה בגולני.

באותה שיחה הצעתי לך להיות מפקד מחלקת הסיור בגדוד ומיד הסכמת ואף הוספת “אני מעדיף בגדוד מאשר בגדוד הסיור”. זה אתה אליאל, לא רצית להיות עוד אחד מאותו דבר, רצית להשפיע, להוביל, להטמיע ערכים ולהיות שייך למנהיגים גם כאשר לבשת מדי אזרח.

עד מהרה גויסת למילואים לתרגיל בצפון וכבר במפגש הקצר של מספר ימים עם חייליך החדשים מהמילואים הותרת רושם משכנע של מפקד מקצועי, רציני ומוביל שלא דרושות לו דרגות או סממנים היררכיים כדי שחייליו ילכו אחריו בכל עת.

שנה עברה! מעשה גבורתך ילווה דורות רבים של לוחמים. רצת בראש חייליך אל מול האש הנורית אל המחלקה כדי להציל את חברייך לנשק. בראש ובראשונה עשית את מה שציפית מעצמך.

אסתר, אריה, רותם וגיל-עד. אני וכל עם ישראל צריכים להיות גאים בבן כמו אליאל, מלח הארץ, יפה תואר, חכם, אגרסיבי בקרב ורגיש עם חבריו וחייליו. אתם איבדתם את הנורא מכל. אליאל היה כזה רק כתוצאה מהחינוך אותו ספג וינק מילדותו ולאורך כל השנים.

כולי תקווה שלא תדעו עוד צער!

תהיה נשמתו של אליאל צרורה בצרור החיים!