אביעזר, בן פרומה ונחום, נולד ביום ה’ באלול תשי”א (28.8.1941) בקבוצת אושה. הוא למד בבית-הספר היסודי של גוש זבולון והמשיך את לימודיו העל-יסודיים בבית-הספר התיכון “כדורי”. נער רגיש ועצמאי היה אביעזר, שכונה בפי הקרובים לו – בוזי. כבר בילדותו התגלתה נטייתו האינדיבידואליסטית. הוא חיפש את דרכו היחידאית בחיים והתנגש תכופות בחוקי הסדר הכללי, שנכפו עליו. תלמיד טוב היה וגם מעורה בפעילות החברתית של בית-ספרו. הוא היה חבר בתנועת הנוער העובד והשתתף בפעולות השונות שנערכו במסגרת הגדנ”ע. בהיותו תלמיד בכיתה ט’ פנה אל מחנכו והביע בפניו את רצונו להמשיך את לימודיו בבית-הספר המהולל “כדורי”. אביעזר הוקיר מוסד חינוכי זה, על שום המשטר העצמאי של התלמידים בו. הוא יצא למסעות עם חבריו לספסל הלימודים, ואהב במיוחד את טיולי השחר. “לעלות על פסגת התבור ביום גשום ולהתעטף בעננים – מה טוב מזה?” נהג לומר. אכן, קרובים היו נופי הארץ ופינות החמד שבה אל לבו של אביעזר. הוא הכיר היטב את צמחיית המדבר, היה בקי בארכיאולוגיה והקדיש מרץ וזמן גם לספורט הצלילה. אביעזר אהב ספרות יפה ושירה טובה, ולא פסח אפילו על ספרי פילוסופיה. ספרייה גדולה הייתה לו, ולצדה – אוסף תצלומים ושקופיות, פרי מסעותיו.
אביעזר גויס לצה”ל בראשית נובמבר 1959 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס צניחה, כרבים מחבריו ב”כדורי” והוסמך לענוד כנפי-צנחן. לאחר שהשלים בהצלחה קורס קצינים, הועבר לחיל הרגלים והוצב לגדוד “גדעון” בחטיבת “גולני”. אביעזר שימש כקצין תנאי שירות וטיפל בהבנה רבה בבעיות של פקודיו. עם זאת ידע היטב להבחין בין עיקר לטפל, ולא הלך שולל אחר רגשות בלב.
במאי 1962 סיים אבי את שירות החובה שלו בצה”ל וחזר לקבוצת אושה. שלוש שנים שימש כרכז הרפת ובסתיו 1965 יצא לפינלנד, במסגרת תוכנית חילופי חקלאים. הוא עשה שבועות ארוכים עם משפחת חקלאים במחוז צפוני מרוחק בפינלנד, וקשר קשרי ידידות אמיצים עם בני המקום, שלא שמעו קודם לכן על קיומה של מדינת ישראל. הוא ניצל את שהותו בפינלנד לעריכת סיורים ומסעות באגמים ובפיורדים, ביקר בלפלנד, ובדרכו ארצה סייר באחדות מארצות אירופה המערבית. כשחזר למשק היה עליו להחליט לאן פניו מועדות. לאחר הרהורים והתלבטויות החליט אבי לעזוב את אושה. ידידיו מסבירים, שהיה מוכרח, בשלב זה בחייו, לתת פורקן לאופיו היחידאי. כחצי שנה עבד במכרות תמנע והחליט שלא בעבודה זו יגשים את עצמיותו. הוא ניסה ידו בגידול מלונים, עבד בבית-ספר-שדה בעין גדי ולמד להכיר את אורחות המדבר. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות על מוצבי עבדול עזיז, נבי סמואל, שועפט וגבעת המבתר בדרך לירושלים. על פועלו במערכה הוענק לו “אות מלחמת ששת הימים”. אחרי המלחמה הצטרף למתיישבי נאות הכיכר ושימש שם מדריך טיולים. לבו הלך שבי אחר מרחבי דרום סיני, והוא לא חדל לספר ביופיו של המדבר הקסום. לימים עזב את נאות הכיכר, עבר לירושלים ועבד כמדריך עצמאי בסיני ובמדבר יהודה. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים זכו אביעזר ושניים מחבריו במכרז להקמת חברת טיולים בשארם-א-שייח. אבי חלם על הקמת בית בנקודה הדרומית של חצי האי סיני. לגביו, בשארם-א-שייח חבר נוף הים לקסמיו של המדבר. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה אביעזר בעיצומו של משא ומתן עם חברה בתל-אביב, שהתחייבה לממן את הוצאות המפעל החדש בשארם-א-שייח. אביעזר מיהר ליחידתו ובאמתחתו המסמכים והחוזה שזה עתה נחתם. יחידתו, יחידת חרמ”ש, נשלחה לחזית הדרום, השתתפה בקרבות הבלימה והפריצה וחצתה את התעלה בדרך אל עבר בירת מצרים. ביום כ”ח בתשרי תשל”ד (24.10.1973), נהרג אבי מפגיעת רסיס במהלך הקרב על העיר סואץ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי באושה. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: “סגן יעקב ז”ל שירת ביחידתנו כמפקד מחלקת חרמ”ש, הוכיח עצמו כאיש מקצוע מעולה, אמיץ ומסור, היה מקובל על חייליו ובלט ברצונו לעזור לחבריו”.
עמיתיו לחברת הטיולים בשארם-א-שייח הסבו את שמה של החברה ל”אבי-טורס”, והנציחו בכך את פועלו של אביעזר, שחלם לקרב את בני הארץ ותייריה אל הפינה הדרומית של מדבר סיני; ספר בשם “אבי” יצא לאור לזכרו.
