בן חנה ואריה. נולד ביום כ”ב בטבת תשי”ג(9.1.1953), בבית דגן, בן שני להורים ניצולי שואה, יוצאי הונגריה ורומניה, אח צעיר לאסתר. מרדכי בילה את שנותיו הראשונות בבית דגן וכשהיה בכיתה ה’ העתיקה משפחתו את מקום מגוריה לראשון לציון, שם למד בבית-הספר היסודי “בארי”. בגיל שש עשרה הצטרף מוטי לפנימייה בבית-הספר החקלאי “כדורי”, לאחר שהושפע מסיפורי הקמת המדינה ומגיבורי התקופה שהתחנכו ב”כדורי”, כמו יצחק רבין. ב”כדורי” התארגנו הוא וחבריו יחד עם בני נוער נוספים ממקומות אחרים ליציאה לגרעין נח”ל בקיבוץ מלכיה, שבגבול הצפון.
מוטי התגייס לצה”ל בשלהי נובמבר 1972, ויצא במסגרת הנח”ל לקורס מ”כים. לקראת סיומו, פרצה מלחמת יום הכיפורים ומוטי וחבריו הוצבו במוצב “בודפשט” אשר על גדות התעלה והגנו עליו. היה זה המוצב היחיד שלא נפל.
מוטי הדריך בבית-הספר למ”כים חי”ר, ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. בתפקידו הראשון כקצין שימש כמ”מ בגדוד נח”ל, שם הכיר את רעייתו לעתיד, נחמה, ששירתה כמש”קית ת”ש באותו גדוד. השניים נישאו, כאשר מאחוריו תפקידי מ”פ נח”ל בבסיס הדרכה ומ”פ בני משקים. בהמשך, שירת בבקעה כקמב”ץ ומאוחר יותר כסמג”ד בגדוד בט”ש בבקעה. מוטי שירת בצאלים כקצין אג”ם ענף חי”ר ובתקופה זו עבר עם משפחתו לגור במרכז צוחר שבנגב. משם עברו למעלה אפרים, שם שירת מוטי כסמג”ד במחנה “גדי” שבבקעה.
בשנת 1986 סיים מוטי את לימודיו בפו”ם (פיקוד ומטה) ובאוניברסיטת תל אביב בחוג להיסטוריה כללית ומונה למג”ד גדוד נח”ל. במרוצת השנים נולדו שני בניו הראשונים – בן וטל.
מוטי עלה לצפון, שם שירת במסגרת אוגדה 91 כסמח”ט, בתקופה בה שהתה החטיבה בלבנון. היתה זו תקופה סוערת ורבת אירועים, מטענים ונפגעים. כשירדה החטיבה מלבנון, במסגרת פינוי צה”ל מלבנון עד לרצועת הביטחון, ירד מוטי עם החטיבה למחנה “גיבור”. לאחר תפקידו זה, שירת כקצין אג”ם באוגדה 91, ומשם מונה למפקד מחנה 80 וקיבל את דרגת האל”מ. בתקופה זו נולד בנו השלישי – דור. עם סיום תפקידו כמפקד מחנה 80 מונה מוטי לתפקיד מח”ט חאן יונס והמחנות. היתה זו תקופת האינתיפאדה הסוערת ביותר, לאחר רצח שבעת הפלשתינים בראשון לציון. בתקופה זו עברה המשפחה להתגורר בקיבוץ נירים שבנגב, כדי להיות קרובה אליו. מפקד חילות השדה סיפר, שלמרות התפקיד הקשה, שעות העבודה והלחץ התמידי, הצליח מרדכי להנחיל לחייליו את השקט והביטחון האישי לו הם היו זקוקים, והוסיף, כי הוא התבלט במקצועיותו ובדאגתו לפרט.
בסיום תפקידו, למד מוטי במב”ל (המכללה לביטחון לאומי) והשלים את התואר השני במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, באוניברסיטת חיפה. בתפקיד הבא שימש כסגן-מפקד אוגדה 91, ובסיומו, לזמן קצר, היה קצין אג”ם לתרגיל הצה”לי. לאחר תפקיד זה מונה לנספח הצבאי בסקנדינביה ובלטביה גם יחד. מוטי למד בקורס נספחים והתכונן לתפקיד עם משפחתו, ולנסיעה לקופנהגן, נסיעה שלא מומשה.
ביום ט”ז בסיוון תשנ”ה (13.6.1995), שבועיים לפני נסיעתו והתחלת התפקיד שכה ציפה לו, (בין היתר, על מנת להיות בחיק משפחתו), נפטר מוטי מדום לב והובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. בן ארבעים ושתיים היה בנופלו. בלכתו, הותיר אחריו אשה, שלושה בנים, אם ואחות.
במכתב ניחומים למשפחה כתב הרמטכ”ל אמנון ליפקין שחק: “מרדכי שירת כקצין אג”מ והיה עתיד לצאת לחו”ל כנספח צה”ל בסקנדינביה. הוא תואר על ידי מפקדיו כקצין רציני ואחראי, אשר ביצע את עבודתו ביסודיות ובמקצועיות, היווה דוגמה אישית לסובבים אותו, ניחן ברמת מוטיבציה גבוהה בכל תפקידיו ונחשב ללוחם ומפקד משכמו ומעלה. מרדכי היה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחייליו כאחד”.
בני משפחתו כתבו: “מוטי לא היה מעולם, בכל אשר עשה, מהבינוניים. ידוע היה כמקצוען, כאמיץ, כיסודי בתדריכים והקפיד על נהלי בטיחות והוראות כשלנגד עיניו ראה תמיד את השמירה על חיי חייליו ומניעת תאונות. מוטי ידוע היה כקפדן בענייני הצבא, בהדרכה ובפיקוד, אדם עם מעוף ורעיונות, איש ביצוע שזכה לכינוי ‘בולדוזר’ במהלך שירותו הצבאי. אדם שמפקדיו סמכו עליו בעיניים עצומות, בקבלת אחריות בניהול חפ”ק בעת אירועים, שהיו חלק ממסגרת שירותו הצבאי בצפון וברצועה.
“מוטי היה מפקד שחייליו, הן בסדיר והן במילואים, היו סמוכים ובטוחים שיוכלו ללכת אחריו בעת מלחמה בביטחון רב. מוטי היה קצין ואדם שקול שמילא משימותיו תמיד על הצד הטוב ביותר ויחד עם זאת ידע להתנהג בצורה הוגנת לאוכלוסיה האזרחית שהיתה במרחב אחריותו ופיקודו.
“תפקידיו התובעניים בצבא ומסירותו, לא הפריעו לו להיות איש משפחה חם ואוהב, דואג ומעודכן בקורה במשפחה, מרבה להתקשר, לספר ולשמוע. מוטי היה מחוספס מבחוץ ורגיש מאוד מבפנים. לא נעלם ממנו דבר הקורה בטבע תוך סיוריו ועבודתו, תמיד הבחין וסיפר על פריחת העצים, על הנופים והמראות שריגשו אותו בכל פעם מחדש וחייב היה לחלוק זאת עם מקורביו בצבא ובמשפחה.
“חשוב היה לו להעניק לילדיו מאהבת ומידיעת הארץ, נוסף על ערכים הומניים, שכן היה הומניסט ודמוקרט אמיתי בנשמתו, על אף שירותו בגוף צבאי שאינו דמוקרטי במהותו. מוטי היה מעורה בפוליטיקה, באופן פסיבי, כמובן, אך היה איכפתניק ומעורב.
“מוטי היה בן מסור להוריו, שחינכו אותו לאהבת הארץ, להומניזם, יושר ומעורבות והיו גאים בו על היותו אדם, מפקד ואיש משפחה כפי שהיה. מוטי היה בעל, חבר ואב שקשה למצוא כמותו. חבריו נהגו לכנות את מערכת יחסיו עם בני משפחתו ‘שמורת טבע’. תוכניותיו לעתיד היו בכיוון התקשורת, העיתונות, המשפטים והפוליטיקה ואין ספק שאילולא נקטעה שירת חייו, היו נכונות לו עוד פסגות רבות. היה איש – ואיננו עוד”.
