בן זהבה ודוב, נולד בשנת 1925 בירושלים ולמד בגימנסיה העברית. משאת-נפשו מילדותו היתה החקלאות ולאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה עבר ללמוד בבית-הספר “כדורי” ליד הר-תבור. לאחר שסיים שם את לימודיו הצטרף לפלמ”ח, עשה שנה ביגור ועבר קורס מ”כים. משם עבר לירושלים ובמשך שנתיים המשיך את לימודיו במכון לחקלאות שליד האוניברסיטה העברית, שבו אף זכה במלגה. אחרי החלטת עצרת האו”ם ביום 29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, עזב את לימודיו – באותו פרק-זמן כבר השתלם במכון “זיו” ברחובות – וחזר לירושלים. מאז שירת בליווי שיירות לירושלים ונתמנה אחראי להן. יוסף היה בעל אופי ישר, אדם צנוע, שקט ומתון בכל שעת-סכנה, שהאציל מרוחו הטובה על אנשיו. הוא הצטיין במידת הכנסת-אורחים בלתי-מצויה וחדרו היה פתוח בכל עת לכל מי שהיה זקוק ללינה ומנוחה.
במרס 1948 התנדב לצאת לגוש עציון. בקרב נבי-דניאל נפצע קשה בחזה ובבטן. כשהובא לירושלים הנצורה, הרעבה והצמאה, התענה ארבעה חודשים בבית-החולים וכל מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו. שלוש פעמים ניתחוהו ומהניתוח הרביעי שוב לא קם. יוסף מת בבית-החולים “הדסה” ביום א’ בתמוז תש”ח (8.7.1948). באותם הימים היה אביו בשליחות במחנות בגרמניה. דבריו האחרונים לאחותו, שהיו מכוונים לאביו, היו: “… אמרי לו, שלא היתה הרפתקנות – אני התכוונתי שהכל יהיה לטובה…” באותה השעה היה אביו בדרך לארץ, אך כבר לא הספיק לראותו. נקבר בשייח’-באדר א’.
ביום כ”ח באלול תש”י (10.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.
